|
הבטתי אחור - חשבתי על הגלות,
על עם ישראל - עם שחווה דלות,
והדמעות לפתע מציפות את עיני בבושה
וצמרמורת עוברת לי בגו,
ובלי פתרון, תעלומה קשה
חותכת פתאום את הלב.
דמיינו אדם שחיידק אלים אותו תוקף,
בתחילה - הכאב גדול מנשוא וכל כאב הוא זועק,
אך במשוך הימים ופיו נעשה כבר אילם וקולו נחלש,
והחיידק - אלים הוא ונורא
ומצבו מיום ליום נעשה רע,
ואז - על אף קולו וגופו החלוש
וכל אותן סימני יאוש,
יזעק אותו חולה ויתחנן
שאלוקים ברחמיו אותו יחונן
ולא יישב הלה וכיען ראשו בחול יטמין ולא יראה
ואת עצמו להצחיק ולשמח ינסה,
כי ידע בבירור שכלום לא יעזור את חייו להציל,
מלבד סילוק החיידק - הגורם הטפיל.
ואיתנו מה?
עם חולה ומיוסר שכמותנו,
יודע מלחמות, פיגועים, נעדרים,
עם - שחיידק אלים זומם בכל יום לאבדו,
תוכניות שלמות - כורים אטומיים מתוחכמים
מוכנים ומזומנים רק בשבילו
והחולה המסכן - האת ראשו בחול טומן?
זעק בן עמי, זעק וזכור: בעולם כלום יותר לא יעזור!
הבטתי קדימה - חשבתי על הגאולה,
אשר רק היא - את כל החולי והכאב תבריא,
יונתי - יונת שלום, קול שופר, בשרו היום,
שהנה כבר, הנה היא באה.
בואי אלי, בואי גאולה...
|