|
מה יודעות עיניו
כי נעצמו מאליהם,
מה יודעות שפתיו,
כי ננעצו זו בזו,
מה ריח העופרת,
בכדורים שורקים,
ותשוקה מעיקה,
שוב שרה אלינו.
מה רב הדומם,
בשדה הפתוח,
בבניין ישן,
לא טיח וסיד.
עיננו אל השקט,
רטובות מעשן,
ודמעות מלוחות,
הבוכות מעצמן.
כמה הסתם הזה רציני?
כמה הגרוע אמיתי ובועט?
ולמה אנחנו,
סופרים את מתינו,
וידינו קוברות,
במקום לחבק.
(מוקדש לכל נופלי מלחמת לבנון השניה)
|