כשאני נזכרת במעיין זך
שמימיו מתנפצים אל תוך לבם,
אני נזכרת באיש הפח
שלא יכול היה להרגיש מעולם,
לא אהבה, לא שנאה, לא ריגושים,
גאווה ושלל תכונות אנשים,
מהרהרת כיצד ניתן ואיך אפשר
לחיות ללא התרגשות,
כעס, שמחה, יופי, עצבות
ולעבור סתם כך ליום המחר.
חושבת על מעיין זך
ומימיו מתנפצים אל תוכם
מחייכת ביודעי: אשרי הנשגב והמרומם.