עברת על פני כאילו שלא ראית אותי.
כאילו שבמקרה לא הסתכלת לכיווני, ממשיך ישר עם המבט המרוכז שלך בהמשך הרחוב, נחוש להגיע לשם כמה שיותר מהר.
קודם זה היית אתה, ואחר כך זה שאחריך ואחריו הבחורה הצנועה והחסודה שפשוט לא יכלה להסתכל עלי כי ודאי נורא כאב לה הלב ולאחריה עוד אחד ועוד אחד ועוד אחת...
כל אחד שעובר כך - מכניס לי את הסכין עמוק יותר ללב. לאט לאט אני מרגיש מושפל יותר ויותר. מתחיל להדמות לאבני וללכלוכי הרחוב שמסביבי. נבלע בנוף.
מן הסתם לא חשבת על זה אף פעם,
אבל אני בן אדם.
בן אדם שזקוק לעזרה שלך. אחרת, תאמין לי, לא הייתי יושב פה.
יש הרבה אנשים בצד הדרך שמחכים לעזרה שלנו. לפעמים הם אומרים את זה ולפעמים לא.
התפקיד שלנו הוא להסתכל עליהם ולשמוע את הצעקה שלהם גם אם הם לא צועקים בקול.
זה יכול להיות חבר עצוב, אח שצריך עזרה, חניך שעושה צרות או מישהו באמצע הרחוב.
לפעמים אנחנו יכולים רק לנצל הזדמנות להעלות חיוך על פנים של מישהו עצוב - מה יותר משמח מזה?