פתאום העולם נהיה כל כך קטן.
הכל מתגמד ותופס פרופורציות אחרות.
הקרקע המוצקה נשמטת מתחת, לועגת לכל המובן מאליו.
קפצנו ישר לשלב שאחרי.
אין טעם להבין, והחלל בתובנה עומד על שלו
להשאר בריקנותו.
פתאום, ואולי, וכלום, ושוב, ושתיקה.
ומביט מהצד משתאה מול אובדן בעל אלף פנים.
עומד בקצה הצוק בידיים פרושות.
לא גיבור תהילה או קרבות.
לא אנשים, לא מילים.
נחתם בחותמת הזמן אדם וחיוך.
והלך.