דרשה לבר/בת מצווה פרשת נח
שלום וברוכים הבאים,
במרכז פרשת השבוע, פרשת נח, עומד סיפורו של נח והמבול. המבול מגיע כעונש על חטאי בני האדם, אולם המין האנושי ניצל באמצעות התיבה על ידי נח ומשפחתו והחיות שאספו. את סיום המבול והיציאה אל קרקע בטוחה מלווה היונה. דמותה, וענף הזית שבפיה, מבשרות את קצו של המבול, השמדת הרוע האנושי וההתחלה החדשה שבאה בעקבותיהם. משום כך הפכו היונה והזית לסמל של השלום. שלום בין האל לאדם ובעיקר בין אדם לחברו.
לי יש קשר חזק לפרשה. לא רק שהיא פרשת בר/ת המצווה שלי, אלא שכל מהותה הוא השלום. השלום מלווה אותי ואני משתדלת ליישמו בחיי באופן יומיומי.
סיפור המבול תופסת מקום מרכזי בהיסטוריה של עם ישראל ולכן נשאלת השאלה, מה הסיבה שגרמה לה' לרצות להשמיד את האנושות שברא? הסיבה המוזכרת בספר בראשית
היא מוסרית. נח הוא איש תמים ואופיו מנוגד לזה של האנשים מלאי החמס. כמו
שכתוב בפרק ו' פסוק יג בו אומר האל לנח: "ויאמר אלוהים לנח קץ כל בשר בא לפני, כי מלאה הארץ חמס מפניהם והנני משחיתם את הארץ".
תפקידו של נח היה לא רק לשמור על גרעין החיים בזמן המבול, אלא גם להוות המשך לאנושות, ויותר מכך להנחיל את המוסר האנושי הלאה. כמו שאומר אלוהים לנח ובניו בפרק ט' פסוק ו': "שופך דם האדם באדם דמו ישפך, כי בצלם אלוהים עשה את האדם".
על האדם לשמור על צלם אלוהים על ידי הציווי 'לא לרצוח'. אם מרחיבים את הציווי ניתן להקיש מכך על מצוות שבין אדם לחברו בכלל: להנהיג דרכי שלום בין בני האדם, ולהנחיל שלום בעולם.
לאחר ההרס, העולם נבנה מחדש על ידי שלוש משפחותיהם של בני נח - שם, חם ויפת. כמו שכתוב בבראשית פרק י' פסוק י: "ואלה תולדות בני נח שם חם ויפת ויולדו להם בנים אחר המבול". וכן באותו פרק בפסוק לב: "אלה משפחות בני נח לתולדותם בגויהם ומאלה נפרדו הגויים בארץ אחר המבול".
בניו של נח, שם, חם ויפת הם האבות של שלוש המשפחות העיקריות של כלל המין האנושי על פי תפישתם של בני ישראל. בני שם היו האבות הקדמונים של רוב עמי המזרח התיכון: הישראלים, האשורים, הבבלים והארמים. על בני חם נמנו המצרים ושאר עמי אפריקה. בני יפת היו אבות היוונים, הפרסים ושאר העמים ההודו-אירופים.
כל העמים הללו שווים זה לזה אך גם בעלי אופי ייחודי. מתח שכזה נשמר גם בתנ"ך לאחר פרשת המבול. עתה, לאחר שנשבע האל כי לא יוסיף עוד להביא מבול על הארץ, יש לשקם את העולם. פרשת נח מפרטת את השתלשלותם של צאצאי נח ואת שיקומה של האנושות. אולם בני האנושות המתחדשת יהיו כולם בני אב אחד. ממש כמו האנושות הראשונה שנמחתה. ולמה? – כמאמר חכמינו בתלמוד, מסכת סנהדרין לו, עמוד א:
"מפני שלום הבריות, שלא יאמר אדם לחברו: אבא גדול מאביך".
ובדומה לזה בתוספתא סנהדרין פ"ח: "שלא יהיו משפחות מתגרות זו בזו".
לאמור: אין סוגי בני אדם שונים בבריאה - אין "גזעים" שונים זה מזה במעלתם, בדרגתם מטבע ברייתם- "אב אחד לכולנו".
בהמשך הפרשה מספרת לנו על העיר ומגדל בבל והקמתם בידי אנשים, אשר התיימרו להיות שליטי העולם. כמו שכתוב בפרק י"א פסוק ד: "יאמרו הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים ונעשה לנו שם פן נפוץ על פני כל הארץ".
עמי קדם הנציחו עצמם באמצעות מבנים מונומנטליים שתפקידם להוות קשר בין שמים לארץ, בין האלים לבני האנוש. בניגוד לתרבות היהודית ניכר כי שכנותיה של ישראל הקדומה הפכו את הקשר לאל מאמצעי לתכלית, כשהבנייה לגובה איננה מסמלת את הקשר לאל בלבד, אלא הופכת לייצוג של האדם ומקור גאווה ורהב.
פרשת נח עוסקת בשני חטאים ובעונשים שקיבלה עליהם האנושות. הראשון עוסק בחטאים שבין אדם לחברו ועליהם העונש הוא החרבת האנושות באמצעות המבול. החטא השני הוא בין בן אדם למקום והעונש עליו הוא בלבול השפה והפצת בני האדם על פני הארץ.
רש"י משווה בין הסיפורים ושואל: חטאם של בני דור המבול לא קרא תגר על אלוהים ועונשם היה השמדה. בוני מגדל בבל, לעומת זאת, חטאו במפורש כנגד האל, אז מדוע עונשם היה קל בהרבה?! תשובתו של רש"י מראה לנו עד כמה חשוב השלום ביהדות:
בחטא הראשון לקו האנשים בגניבה והדבר הוביל למלחמות ואלימות ביניהם. בחטא השני, למרות שהחטא כוון כנגד האל, עדיין פעלו בני האדם יחדיו בשיתוף פעולה. לכן עונשם לא היה השמדה מוחלטת.
נראה כי פרשת נח עוסקת בחטאיהם של בני האדם ועונשם, אולם לאחר עיון מעמיק עולה כי עיקר הפרשה הוא הלקח החשוב אשר ניתן ללמוד ממנה: פרשת נח היא פרשה בעלת מסר של שלום ומטרתה ללמד את הקורא בה לנהוג בדרכי שלום.
היום, כשמלאו לי 12/13 שנים, אני בר/ת מצווה ואחראי/ת למעשי. עם קבלת עול מצוות ובגרות אני מאחל/ת לעצמי לקיים את אשר כתוב בתהלים מזמור ל"ד פסוק יג-טו:
"מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב. נצור לשונך מרע, ושפתיך מדבר מרמה. סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורדפהו".
ולכם בני משפחה ואורחים יקרים, תודה רבה על שהגעתם לחגוג עמי את בר/ת המצווה, ושותפים אתם לנקודת ציון חשובה זו בחיי. ומי ייתן ויתקיים בנו הפסוק:
"וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות. לא ישא גוי אל גוי חרב, ולא ילמדו עוד מלחמה".
(ישעיה ב', ד).
הדרשה נכתבה על ידי צוות מוזיאון ארצות המקרא.
במרכז פרשת השבוע, פרשת נח, עומד סיפורו של נח והמבול. המבול מגיע כעונש על חטאי בני האדם, אולם המין האנושי ניצל באמצעות התיבה על ידי נח ומשפחתו והחיות שאספו. את סיום המבול והיציאה אל קרקע בטוחה מלווה היונה. דמותה, וענף הזית שבפיה, מבשרות את קצו של המבול, השמדת הרוע האנושי וההתחלה החדשה שבאה בעקבותיהם. משום כך הפכו היונה והזית לסמל של השלום. שלום בין האל לאדם ובעיקר בין אדם לחברו.
לי יש קשר חזק לפרשה. לא רק שהיא פרשת בר/ת המצווה שלי, אלא שכל מהותה הוא השלום. השלום מלווה אותי ואני משתדלת ליישמו בחיי באופן יומיומי.
סיפור המבול תופסת מקום מרכזי בהיסטוריה של עם ישראל ולכן נשאלת השאלה, מה הסיבה שגרמה לה' לרצות להשמיד את האנושות שברא? הסיבה המוזכרת בספר בראשית
היא מוסרית. נח הוא איש תמים ואופיו מנוגד לזה של האנשים מלאי החמס. כמו
שכתוב בפרק ו' פסוק יג בו אומר האל לנח: "ויאמר אלוהים לנח קץ כל בשר בא לפני, כי מלאה הארץ חמס מפניהם והנני משחיתם את הארץ".
תפקידו של נח היה לא רק לשמור על גרעין החיים בזמן המבול, אלא גם להוות המשך לאנושות, ויותר מכך להנחיל את המוסר האנושי הלאה. כמו שאומר אלוהים לנח ובניו בפרק ט' פסוק ו': "שופך דם האדם באדם דמו ישפך, כי בצלם אלוהים עשה את האדם".
על האדם לשמור על צלם אלוהים על ידי הציווי 'לא לרצוח'. אם מרחיבים את הציווי ניתן להקיש מכך על מצוות שבין אדם לחברו בכלל: להנהיג דרכי שלום בין בני האדם, ולהנחיל שלום בעולם.
לאחר ההרס, העולם נבנה מחדש על ידי שלוש משפחותיהם של בני נח - שם, חם ויפת. כמו שכתוב בבראשית פרק י' פסוק י: "ואלה תולדות בני נח שם חם ויפת ויולדו להם בנים אחר המבול". וכן באותו פרק בפסוק לב: "אלה משפחות בני נח לתולדותם בגויהם ומאלה נפרדו הגויים בארץ אחר המבול".
בניו של נח, שם, חם ויפת הם האבות של שלוש המשפחות העיקריות של כלל המין האנושי על פי תפישתם של בני ישראל. בני שם היו האבות הקדמונים של רוב עמי המזרח התיכון: הישראלים, האשורים, הבבלים והארמים. על בני חם נמנו המצרים ושאר עמי אפריקה. בני יפת היו אבות היוונים, הפרסים ושאר העמים ההודו-אירופים.
כל העמים הללו שווים זה לזה אך גם בעלי אופי ייחודי. מתח שכזה נשמר גם בתנ"ך לאחר פרשת המבול. עתה, לאחר שנשבע האל כי לא יוסיף עוד להביא מבול על הארץ, יש לשקם את העולם. פרשת נח מפרטת את השתלשלותם של צאצאי נח ואת שיקומה של האנושות. אולם בני האנושות המתחדשת יהיו כולם בני אב אחד. ממש כמו האנושות הראשונה שנמחתה. ולמה? – כמאמר חכמינו בתלמוד, מסכת סנהדרין לו, עמוד א:
"מפני שלום הבריות, שלא יאמר אדם לחברו: אבא גדול מאביך".
ובדומה לזה בתוספתא סנהדרין פ"ח: "שלא יהיו משפחות מתגרות זו בזו".
לאמור: אין סוגי בני אדם שונים בבריאה - אין "גזעים" שונים זה מזה במעלתם, בדרגתם מטבע ברייתם- "אב אחד לכולנו".
בהמשך הפרשה מספרת לנו על העיר ומגדל בבל והקמתם בידי אנשים, אשר התיימרו להיות שליטי העולם. כמו שכתוב בפרק י"א פסוק ד: "יאמרו הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים ונעשה לנו שם פן נפוץ על פני כל הארץ".
עמי קדם הנציחו עצמם באמצעות מבנים מונומנטליים שתפקידם להוות קשר בין שמים לארץ, בין האלים לבני האנוש. בניגוד לתרבות היהודית ניכר כי שכנותיה של ישראל הקדומה הפכו את הקשר לאל מאמצעי לתכלית, כשהבנייה לגובה איננה מסמלת את הקשר לאל בלבד, אלא הופכת לייצוג של האדם ומקור גאווה ורהב.
פרשת נח עוסקת בשני חטאים ובעונשים שקיבלה עליהם האנושות. הראשון עוסק בחטאים שבין אדם לחברו ועליהם העונש הוא החרבת האנושות באמצעות המבול. החטא השני הוא בין בן אדם למקום והעונש עליו הוא בלבול השפה והפצת בני האדם על פני הארץ.
רש"י משווה בין הסיפורים ושואל: חטאם של בני דור המבול לא קרא תגר על אלוהים ועונשם היה השמדה. בוני מגדל בבל, לעומת זאת, חטאו במפורש כנגד האל, אז מדוע עונשם היה קל בהרבה?! תשובתו של רש"י מראה לנו עד כמה חשוב השלום ביהדות:
בחטא הראשון לקו האנשים בגניבה והדבר הוביל למלחמות ואלימות ביניהם. בחטא השני, למרות שהחטא כוון כנגד האל, עדיין פעלו בני האדם יחדיו בשיתוף פעולה. לכן עונשם לא היה השמדה מוחלטת.
נראה כי פרשת נח עוסקת בחטאיהם של בני האדם ועונשם, אולם לאחר עיון מעמיק עולה כי עיקר הפרשה הוא הלקח החשוב אשר ניתן ללמוד ממנה: פרשת נח היא פרשה בעלת מסר של שלום ומטרתה ללמד את הקורא בה לנהוג בדרכי שלום.
היום, כשמלאו לי 12/13 שנים, אני בר/ת מצווה ואחראי/ת למעשי. עם קבלת עול מצוות ובגרות אני מאחל/ת לעצמי לקיים את אשר כתוב בתהלים מזמור ל"ד פסוק יג-טו:
"מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב. נצור לשונך מרע, ושפתיך מדבר מרמה. סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורדפהו".
ולכם בני משפחה ואורחים יקרים, תודה רבה על שהגעתם לחגוג עמי את בר/ת המצווה, ושותפים אתם לנקודת ציון חשובה זו בחיי. ומי ייתן ויתקיים בנו הפסוק:
"וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות. לא ישא גוי אל גוי חרב, ולא ילמדו עוד מלחמה".
(ישעיה ב', ד).
הדרשה נכתבה על ידי צוות מוזיאון ארצות המקרא.
