מעשה בזוג נזירים

זוג נזירים, מאסטר ותלמידו יצאו ממנזר אחד לבקר במנזר השני.
כמנהגם של נזירים, הירבו בהליכה, המעיטו בשינה, במזון ובדיבור.
ביום השלישי של המסע, הגיעו השניים לנהר שוצף וראו על גדת הנהר אישה צעירה ונאה,
לבושה בבגדי כלולות שביקשה את עזרתם בחציית הנהר.
"אינני רוצה להרטיב את בגדי כלולותי" אמרה להם האישה, "התוכל לשאת אותי בזרועתיך?".
התלמיד רצה לסרב בשם רבו, אבל לפני שהספיק לומר מילה, הסכים המאסטר לשאת אותה.

הרים המאסטר את האישה על כתפיו, על מנת שבגדייה לא ירטבו, וחצה איתה את הנהר.
התלמיד הביט במאסטר שלו וכדרכם של נזירים שתק.
חלפו שלושה ימים נוספים של הליכה ודממה מעיקה,
הנזירים התקרבו אל המנזר, ואף יכלו לראות אותו בקצה ההר.
לפני שהחלו לעלות בשביל עצר התלמיד ואמר: "זהו, אני לא יכול להמשיך,
אני לא יכול להבין איך עשית את זה? איך נשאת אישה על כתפיך?"
חייך המאסטר אל תלמידו ואמר לו: "עוד רחוקה דרכך אל התובנה".
"מה קשורה התובנה שלי לאישה?" שאל התלמיד.
"התובנה היא מה שמבדיל ביני לבינך", אמר לו המאסטר,
"אני הרמתי אישה על כתפי ונשאתי אותה במשך שלוש דקות מצד אחד של הנהר לצד השני-
כשהגענו לגדה הורדתי אותה מכתפי ושכחתי אותה..
אתה לעומת זאת ממשיך לשאת אותה כבר שלושה ימים..."

כך גם אנו- מסע (או בעיקר מעמסה) שהורדנו מכתפינו- רצוי שנשכח.
דברים שעברו, ואין להם השפעה על חיינו העתידיים,
לא צריכים להטריד אותנו יותר- איננו צריכים לשאת על
כתפינו את שגיאות העבר ולא צריכים להתהדר בשגיאות
העבר- אלא להביט אל המחר מתוך תקווה וידיעה ששם
טמון העתיד....