הצאן, הברזל והנכס

לפעמים אתה עומד מהצד ומשתהה
איזה מן צבא הוא צה"ל שכזה
צבא שידע קרבות חי"ר ושריון
עוד בימי דבורה הנביאה והשופט גדעון
צבא שרכש נסיון אדיר ונשק חדיש ומשוכלל
ופיתח תורת לחימה בים ובאוויר ובכלל...

אז איך זה שהצבא הזה חושב
שכדאי לו לקחת את החיילים שלו לערב הווי ?
והוא מטייל איתו לאורך אמות המים והבורות.
והולך איתו אל הוואדיות, ההרים והמקורות,
ובימות הקרב, בין קופסאות הלוף והשעועית,
הוא דוחף מנה של הסברה שבועית.

ואם חייל שלו פוחז וקל דעת,
הוא שואל "היש את נפשך לדעת ?"
והוא מרביץ בו תורה ואומר "בו הגית"
גם אם הפך כל לחם חוק לפיתה,

ואת מי שלא היה בשיעור או הלך הימה,
הצבא הזה מלמד שוב את דנה קמה.
והחיילים שלו הולכים לטירונות,
והולכים לראות תערוכות במוזיאון,
ולומדים כמה ריחנית האפונה,
ושסביון זה שם של פרח ולא רק של שכונה.
והם אוספים אל התרמיל דברי הגות וספרות יפה,
כי התרמילים שלהם לא רק בשביל אבקת שריפה.

ואתה לוקח את הצבא הזה הצידה ושואל -
האם בעל הבית השתגע לעזאזל ??
איך זה שבעידן הלייזר והטכנולוגיה,
הצבא הזה מתעסק בהסטוריה ובארכיאולוגיה ?

אז הצבא הזה קורץ לי ומניד עפעף
ומסב לבך אל הספר ההוא שעל המדף.

ופתאום מדברות אליך מילים כמו ציונות, מוסר וצדק,
ואתה מבין למה האצבע חובקת את השמורה,
לפני שהיא לוחצת על ההדק.
ובתור עם הספר אתה רואה את הצאן, הברזל והנכס,
ואתה יודע שעם עם כזה פשוט אין אפס !