עוד מעט הוא יתחיל ללכת. מיומנו של תינוק.
אני לא מבין את זה. באמת.
שמישהו יסביר לי מה קרה.
זה התחיל לפני כמה זמן כשהבנתי שעם כל הכבוד למהירות הזחילה חסרות המעצורים שלי (20 קמ"ש מקצה אחד של הסלון לקצה השני) – יש בזה מגבלות.
כלומר, זחילה זה יופי, באמת. אני יכול לזחול אחרי החתולים מתחת לספה (למה הם חשבו ששם בטוח - אני לא מבין) ויותר קל לי ככה להגיע לארונות הנמוכים ולפתוח אותם כדי להוציא משם הכול לצורך ספירת מלאי. זחילה היא גם פוזיציה מצויינת לאתר נעליים שאפשר ללקק להן את הסוליות.
אבל עם כל היתרונות המשמעותיים של זחילה – יש בזה הרבה מגבלות.
קודם כול, זה ממש לא כיף להתקדם ולראות רק רצפה מול הפרצוף.
ואם אני בדיוק בהתלהבות וצבירת תאוצה ושכחתי להרים את הראש לשנייה, אני נכנס בהתנגשות חזיתית ברהיט הקרוב. מה אתם צוחקים? נראה אתכם במקומי מנסים לזחול ולהרים את הראש כל הזמן. תאמינו לי, זה לא ממש נוח ככה לנסות להתקדם ולבדוק מה קורה בו-בזמן. מלה שלי, ייתפס לכם הצוואר בסוף.
חסרון נוסף זה שאני לא רואה שמישהו מגיע מעליי.
כך פתאום אני מגלה שבדיוק כשהייתי בשיא ההתלהבות, עם היד בתוך העציץ מתוך כוונה מדעית טהורה לבדוק את הטעם של האדמה שלו, מניפים אותי באוויר ולוקחים אותי משם! לא מקובל עליי לחלוטין! ואיך, איך לא ראיתי שזה בא?
איך? ברור כאילו, דה-הה! כי אני זוחל ולא רואה את הידיים שמגיעות מעליי לקחת אותי באמצע המחקר המדעי שלי. אני לא מאמין שככה מפריעים למדען במלאכתו. אבל כך קורה כל הזמן ולי אין זמן להכין מתקפת נגד, ואני פשוט נתפס בהפתעה עם החיתול למטה.
חסרון גדול נוסף זה שבזחילה אני פשוט לא מגיע.
כלומר אני מגיע עד ליעד שלי, אבל לא מצליח תמיד להגשים את המטרה לשמה זחלתי. כך אני לא מגיע לכל המקומות האלה שנראים כל כך מעניינים בבית ומזמינים אותי לחקור אותם בצורה מקיפה יותר.
כל ידיות הספלים המבצבצות מקצה השולחנות, כל מקלדות המחשב והעכברים (בייחוד זה עם האור המהבהב), כל הספרים הפתוחים על קצה המיטה ורק מתחננים שאקרע את הדפים שלהם, כל הדיסקים על המדף שהקופסאות שלהם שלמות מדי וכל העציצים המוגבהים שעדיין לא טעמתי את האדמה שלהם.
כל כך הרבה יעדים אטרקטיביים – ולי אין מספיק גובה בזחילה להגיע אליהם.
הבנתי גם שאם הייתי גבוה יותר הייתי יכול להגיע ולחקור מקומות אקזוטיים באמת כמו מגירות המטבח (אין כמו הקשה מסיבית של כף גדולה על סיר ענק לשיפור מצב הרוח) או המחשב של אמא שעלה על השולחן שלה כי הוא מפחד ממני (מה יש לפחד? אני בסך הכול לוחץ שוב ושוב על הכפתור הגדול שיש עליו. זה עגול. זה גדול. זה קורא לי ללחוץ).
בקיצור, אחרי ניתוח מהיר של המצב הבנתי שצריך לעשות מעשה.
אז עשיתי.
נעמדתי והתחלתי ללכת.
ככה אני מרוויח פעמיים – גם את יתרון התנועה וגם את יתרון הנגישות.
ההורים שלי הבינו מיד איזה רווח גדול יש לי מהמצב הזה. אבל איכשהו נראה לי שהם יותר מודאגים ממני.
אז אחרי שהם גמרו להריע לי (ובצדק) על ההישג המופלא, הם גם הפנימו שהחיים (שוב) השתנו.
קודם כול כי אני מגיע להרבה יותר מקומות. למשל - הידעתם שהמדפסת/מכונת-צילום נמצאת עכשיו בהישג ידי? כי אמא שלי גילתה את זה קצת אחרי שלחצתי על הכפתור "צלם" אחת-עשרה פעמים.
כך פתאום העולם שינה פניו ובמקום יקום בגובה 20 סנטימטרים עברתי לתצפית גבוהה על כל הממלכה שלי. מבחינתי זה עולם חדש מופלא שרק ממתין לגילוי ולחקירה מקיפה שלי.
מבחינתם זה דורש שינוי נוסף למבנה הבית. מסכנים, כמה הם מתרוצצים שוב.
הסיבה השנייה שבגללה ההורים שלי הבינו שחוקי המשחק השתנו היא כי אני מבהיל אותם מדי פעם. אבל זה לא בכוונה. זה רק בגלל שאני עדיין לא הכי מיומן בהליכה. אז אני הולך, צובר תאוצה, ואז צובר עוד קצת ואני לא ממש יודע להפסיק! ידיי מתנופפות אל על (כי אני מקווה שמישהו שם למעלה יעזור לי ויראה לי איפה הברקס) ובהתנדנדות אדירה בואך התרסקות אני עושה לאמא שלי שוב ושוב התקפי לב.
האמת, אני לא ממש מבין למה היא דואגת כל כך. תראי אמא, אני מקפיד ליפול רק ליד פינות של שולחנות נמוכים ולא עליהן.
בסך הכול אני בחור זהיר. באמת.
אתמול גיליתי לראשונה שיש חסרונות מסוימים במצבי.
אמא שלי ישבה לעבוד, ואני, כהרגלי בקודש, הגעתי עד אליה בזחילת בזק. נעזרתי בכיסא שלה כדי לעמוד ואז התחלתי ללכת. התכוונתי ללכת מתחת לשולחן ולטפס עליה בדיוק מלפנים כדי שהיא תבין את הרמז הכבד - "אמא, תרימי אותי עכשיו!"
בעודי מנווט באלגנטיות לנ.צ. המדויק גיליתי שהחיים כבר לא כאלה פשוטים.
כי במקום דרך פנויה פגשתי שולחן. טוב, לא אני פגשתי. המצח שלי פגש.
מהגובה שלי מגלים שפתאם יש דברים שנמוכים ממני. אוי, כמה כעסתי על השולחן.
עוד דבר מוזר שגיליתי עם ההליכה הוא שפתאום ממש צריך להשקיע מחשבה בניווט.
אם בעבר זחלתי לכיוון הכללי שאליו רציתי, מתוך ידיעה שמקסימום הספה או הקיר יעצרו אותי – היום אני רואה את היעד בדיוק אבל לא תמיד מגיע אליו.
אתמול למשל התחלתי ללכת לכיוון אמא שלי ורגל אחת משכה קצת שמאלה ומצאתי את עצמי (עם מבט קצת המום, אני מודה) הולך במעגל! זה היה מאוד... מפתיע...
אבל אני לא מוותר על ההליכה.
אני אשתפר. אלמד לצפות את העתיד לבוא (כמו שולחן נמוך וחצוף) ואראה לאמא שלי שהיא עוד לא ראתה כלום במגזר התקפי הלב. אחרי הכול, אני אוהב אותה ורוצה שיהיה לה מעניין.
בסך הכול אני מרוצה מאוד מאיך שהיא מתלהבת מההישגים שלי. אני גם אוהב מאוד את הקולות האלה שהיא עושה כשאני מצליח ללכת לבד. וגם את אלה שהיא מנסה שלא ייצאו לה כשאני נופל.
לסיכומו של עניין – כולנו מרוצים והכול מתקדם לשביעות רצון כל הצדדים.
ורק החתולים עברו לגור למעלה על הארון, משום מה. לא מבין אותם, אלה.
שמישהו יסביר לי מה קרה.
זה התחיל לפני כמה זמן כשהבנתי שעם כל הכבוד למהירות הזחילה חסרות המעצורים שלי (20 קמ"ש מקצה אחד של הסלון לקצה השני) – יש בזה מגבלות.
כלומר, זחילה זה יופי, באמת. אני יכול לזחול אחרי החתולים מתחת לספה (למה הם חשבו ששם בטוח - אני לא מבין) ויותר קל לי ככה להגיע לארונות הנמוכים ולפתוח אותם כדי להוציא משם הכול לצורך ספירת מלאי. זחילה היא גם פוזיציה מצויינת לאתר נעליים שאפשר ללקק להן את הסוליות.
אבל עם כל היתרונות המשמעותיים של זחילה – יש בזה הרבה מגבלות.
קודם כול, זה ממש לא כיף להתקדם ולראות רק רצפה מול הפרצוף.
ואם אני בדיוק בהתלהבות וצבירת תאוצה ושכחתי להרים את הראש לשנייה, אני נכנס בהתנגשות חזיתית ברהיט הקרוב. מה אתם צוחקים? נראה אתכם במקומי מנסים לזחול ולהרים את הראש כל הזמן. תאמינו לי, זה לא ממש נוח ככה לנסות להתקדם ולבדוק מה קורה בו-בזמן. מלה שלי, ייתפס לכם הצוואר בסוף.
חסרון נוסף זה שאני לא רואה שמישהו מגיע מעליי.
כך פתאום אני מגלה שבדיוק כשהייתי בשיא ההתלהבות, עם היד בתוך העציץ מתוך כוונה מדעית טהורה לבדוק את הטעם של האדמה שלו, מניפים אותי באוויר ולוקחים אותי משם! לא מקובל עליי לחלוטין! ואיך, איך לא ראיתי שזה בא?
איך? ברור כאילו, דה-הה! כי אני זוחל ולא רואה את הידיים שמגיעות מעליי לקחת אותי באמצע המחקר המדעי שלי. אני לא מאמין שככה מפריעים למדען במלאכתו. אבל כך קורה כל הזמן ולי אין זמן להכין מתקפת נגד, ואני פשוט נתפס בהפתעה עם החיתול למטה.
חסרון גדול נוסף זה שבזחילה אני פשוט לא מגיע.
כלומר אני מגיע עד ליעד שלי, אבל לא מצליח תמיד להגשים את המטרה לשמה זחלתי. כך אני לא מגיע לכל המקומות האלה שנראים כל כך מעניינים בבית ומזמינים אותי לחקור אותם בצורה מקיפה יותר.
כל ידיות הספלים המבצבצות מקצה השולחנות, כל מקלדות המחשב והעכברים (בייחוד זה עם האור המהבהב), כל הספרים הפתוחים על קצה המיטה ורק מתחננים שאקרע את הדפים שלהם, כל הדיסקים על המדף שהקופסאות שלהם שלמות מדי וכל העציצים המוגבהים שעדיין לא טעמתי את האדמה שלהם.
כל כך הרבה יעדים אטרקטיביים – ולי אין מספיק גובה בזחילה להגיע אליהם.
הבנתי גם שאם הייתי גבוה יותר הייתי יכול להגיע ולחקור מקומות אקזוטיים באמת כמו מגירות המטבח (אין כמו הקשה מסיבית של כף גדולה על סיר ענק לשיפור מצב הרוח) או המחשב של אמא שעלה על השולחן שלה כי הוא מפחד ממני (מה יש לפחד? אני בסך הכול לוחץ שוב ושוב על הכפתור הגדול שיש עליו. זה עגול. זה גדול. זה קורא לי ללחוץ).
בקיצור, אחרי ניתוח מהיר של המצב הבנתי שצריך לעשות מעשה.
אז עשיתי.
נעמדתי והתחלתי ללכת.
ככה אני מרוויח פעמיים – גם את יתרון התנועה וגם את יתרון הנגישות.
ההורים שלי הבינו מיד איזה רווח גדול יש לי מהמצב הזה. אבל איכשהו נראה לי שהם יותר מודאגים ממני.
אז אחרי שהם גמרו להריע לי (ובצדק) על ההישג המופלא, הם גם הפנימו שהחיים (שוב) השתנו.
קודם כול כי אני מגיע להרבה יותר מקומות. למשל - הידעתם שהמדפסת/מכונת-צילום נמצאת עכשיו בהישג ידי? כי אמא שלי גילתה את זה קצת אחרי שלחצתי על הכפתור "צלם" אחת-עשרה פעמים.
כך פתאום העולם שינה פניו ובמקום יקום בגובה 20 סנטימטרים עברתי לתצפית גבוהה על כל הממלכה שלי. מבחינתי זה עולם חדש מופלא שרק ממתין לגילוי ולחקירה מקיפה שלי.
מבחינתם זה דורש שינוי נוסף למבנה הבית. מסכנים, כמה הם מתרוצצים שוב.
הסיבה השנייה שבגללה ההורים שלי הבינו שחוקי המשחק השתנו היא כי אני מבהיל אותם מדי פעם. אבל זה לא בכוונה. זה רק בגלל שאני עדיין לא הכי מיומן בהליכה. אז אני הולך, צובר תאוצה, ואז צובר עוד קצת ואני לא ממש יודע להפסיק! ידיי מתנופפות אל על (כי אני מקווה שמישהו שם למעלה יעזור לי ויראה לי איפה הברקס) ובהתנדנדות אדירה בואך התרסקות אני עושה לאמא שלי שוב ושוב התקפי לב.
האמת, אני לא ממש מבין למה היא דואגת כל כך. תראי אמא, אני מקפיד ליפול רק ליד פינות של שולחנות נמוכים ולא עליהן.
בסך הכול אני בחור זהיר. באמת.
אתמול גיליתי לראשונה שיש חסרונות מסוימים במצבי.
אמא שלי ישבה לעבוד, ואני, כהרגלי בקודש, הגעתי עד אליה בזחילת בזק. נעזרתי בכיסא שלה כדי לעמוד ואז התחלתי ללכת. התכוונתי ללכת מתחת לשולחן ולטפס עליה בדיוק מלפנים כדי שהיא תבין את הרמז הכבד - "אמא, תרימי אותי עכשיו!"
בעודי מנווט באלגנטיות לנ.צ. המדויק גיליתי שהחיים כבר לא כאלה פשוטים.
כי במקום דרך פנויה פגשתי שולחן. טוב, לא אני פגשתי. המצח שלי פגש.
מהגובה שלי מגלים שפתאם יש דברים שנמוכים ממני. אוי, כמה כעסתי על השולחן.
עוד דבר מוזר שגיליתי עם ההליכה הוא שפתאום ממש צריך להשקיע מחשבה בניווט.
אם בעבר זחלתי לכיוון הכללי שאליו רציתי, מתוך ידיעה שמקסימום הספה או הקיר יעצרו אותי – היום אני רואה את היעד בדיוק אבל לא תמיד מגיע אליו.
אתמול למשל התחלתי ללכת לכיוון אמא שלי ורגל אחת משכה קצת שמאלה ומצאתי את עצמי (עם מבט קצת המום, אני מודה) הולך במעגל! זה היה מאוד... מפתיע...
אבל אני לא מוותר על ההליכה.
אני אשתפר. אלמד לצפות את העתיד לבוא (כמו שולחן נמוך וחצוף) ואראה לאמא שלי שהיא עוד לא ראתה כלום במגזר התקפי הלב. אחרי הכול, אני אוהב אותה ורוצה שיהיה לה מעניין.
בסך הכול אני מרוצה מאוד מאיך שהיא מתלהבת מההישגים שלי. אני גם אוהב מאוד את הקולות האלה שהיא עושה כשאני מצליח ללכת לבד. וגם את אלה שהיא מנסה שלא ייצאו לה כשאני נופל.
לסיכומו של עניין – כולנו מרוצים והכול מתקדם לשביעות רצון כל הצדדים.
ורק החתולים עברו לגור למעלה על הארון, משום מה. לא מבין אותם, אלה.
