איך להתמודד עם צרות היום יום.
אומרים שכשנולד האדם הפקיד בידיו האלוהים שתי קופסאות מרובעות אפורות ופשוטות .
שאל האדם את האלוהים, "בשביל מה שתי הקופסאות"?
ואלוהים ענה לו: "בקופסא אחת תניח את כל החוויות הטובות של חייך ,
את הנחת והשמחה, את האושר והצחוק.
כל דבר שגורם לך עונג, וממלא אותך באהבה תניח בקופסא הראשונה".
"ומה לשים בקופסא השניה?" שאל האדם.
"בקופסא השנייה תשים את כל רגעי הכאב והצער,
את כל אותם רגעים של בדידות, הרגעים שהשאירו בך הרגשה של אי נוחות,
את המועקה והכאבים, הבכי והייסורים, ואת כל החוויות הלא נעימות שלך".
"אבל איך אני אדע להבחין בין הקופסאות"? שאל האדם.
"הרי הם נראות בדיוק אותו הדבר? שתיהן אפורות ופשוטות".
"ברגע שתתחיל למלא אותן בתוכן תדע להבחין ביניהן" הבטיח לו האלוהים.
והאדם עשה מה שאמר אלוהים.
את כל רגעי השמחה והאושר הניח בקופסא אחת,
ובשניה הכניס את רגעי הכאב והצער.
במהלך השנים השתנתה קופסת האושר היא כבר לא הייתה עוד אפורה אלא צבעונית,
ועם כל חוויה שמחה נוסף בה עוד צבע ועוד דוגמא עליזה.
אבל קופסת הצער לא השתנתה, הצבע שלה נשאר אפור רגיל ומשעמם כשהיה.
וכך הגיע יומו של האדם לעמוד לפני בורא העולם.
כשהגיע לשערי שמים, התבקש להציג בפני האלוהים את שתי הקופסאות.
הרים האדם את קופסת האושר הצבעונית, והיא הייתה כבדה
אבל המשקל שלה לא הכביד עליו והוא נשא אותה אל לפני כיסא הכבוד והניח אותה לרגליו של אלוהים.
גם קופסת הצער לא הייתה כבדה, המשקל שלה כאילו לא השתנה במשך השנים.
אלוהים פתח את קופסת האושר ופיזר מהשמחה שהייתה בקופסא בכל ההיכל.
רגעי האושר שהיו בקופסא פיזזו סביב האדם, והזכירו לו איזה מאושרים וטובים היו חייו.
האדם הייה מאושר בזיכרונות החיוביים והודה לאלוהים שגרם לו לאסוף אותם כל חייו.
הגיע רגע פתיחת קופסת הצער. והאדם התכווץ במקומו,
הוא לא רצה שאלוהים יפזר בהיכל את שעות הכאב של חייו,
הוא לא רצה להיזכר בבדידות ובייסורים, במועקה ובכאבים.
"פתח את הקופסא" הורה לו אלוהים.
לאט לאט בפחד פתח האדם את הקופסא והביט לתוכה ומצא שהיא ריקה.
בתחתית הקופסא היה חור גדול.
"אני מצטער " אמר האדם לאלוהים. "כנראה שאני פגמתי בקופסא במהלך השנים .
יש בה חור ודרכו כנראה כל רגעי הצער ברחו להם. אין לי שום רגע עצוב להציג בפניך".
אלוהים חייך אל האדם ואמר : "הקופסא שלך אינה פגומה. ככה נתתי לך אותה."
האדם לא הבין. "קופסא עם חור? למה?"
ואלוהים ענה : "לאדם קשה להתנתק מהרגעים של חייו,
בין אם אלה רגעים של אושר או רגעים של עצב.
מאחר ואני לא רציתי שתאגור את רגעי הצער,
נתתי לך קופסא עם חור שדרכה יכלו רגעי הצער לצאת ולהעלם מחייך.
לא רציתי שתישא את משא הכאב לאורך כל החיים,
מספיק שחווית את הצער פעם אחת, אינך צריך לשוב לחוות אותו ".
"אם כך אז למה בכלל נתת לי את הקופסא?" הקשה האדם.
חייך אלוהים אל האדם ואמר,
" האדם לא יכול להימנע מהזיכרונות", ענה לו אלוהים, "הזיכרון הוא חלק ממהות האדם.
אני רוצה שאדם יזכור כל רגע משמח בחייו, אבל אני לא רוצה שיזכור את הכאב והצער.
קופסת האושר נועדה לאגור וקופסת הצער נועדה לשחרר את הכאב...
שא את רגעיך השמחים לאשר תלך..."
קישור: מצגות
שאל האדם את האלוהים, "בשביל מה שתי הקופסאות"?
ואלוהים ענה לו: "בקופסא אחת תניח את כל החוויות הטובות של חייך ,
את הנחת והשמחה, את האושר והצחוק.
כל דבר שגורם לך עונג, וממלא אותך באהבה תניח בקופסא הראשונה".
"ומה לשים בקופסא השניה?" שאל האדם.
"בקופסא השנייה תשים את כל רגעי הכאב והצער,
את כל אותם רגעים של בדידות, הרגעים שהשאירו בך הרגשה של אי נוחות,
את המועקה והכאבים, הבכי והייסורים, ואת כל החוויות הלא נעימות שלך".
"אבל איך אני אדע להבחין בין הקופסאות"? שאל האדם.
"הרי הם נראות בדיוק אותו הדבר? שתיהן אפורות ופשוטות".
"ברגע שתתחיל למלא אותן בתוכן תדע להבחין ביניהן" הבטיח לו האלוהים.
והאדם עשה מה שאמר אלוהים.
את כל רגעי השמחה והאושר הניח בקופסא אחת,
ובשניה הכניס את רגעי הכאב והצער.
במהלך השנים השתנתה קופסת האושר היא כבר לא הייתה עוד אפורה אלא צבעונית,
ועם כל חוויה שמחה נוסף בה עוד צבע ועוד דוגמא עליזה.
אבל קופסת הצער לא השתנתה, הצבע שלה נשאר אפור רגיל ומשעמם כשהיה.
וכך הגיע יומו של האדם לעמוד לפני בורא העולם.
כשהגיע לשערי שמים, התבקש להציג בפני האלוהים את שתי הקופסאות.
הרים האדם את קופסת האושר הצבעונית, והיא הייתה כבדה
אבל המשקל שלה לא הכביד עליו והוא נשא אותה אל לפני כיסא הכבוד והניח אותה לרגליו של אלוהים.
גם קופסת הצער לא הייתה כבדה, המשקל שלה כאילו לא השתנה במשך השנים.
אלוהים פתח את קופסת האושר ופיזר מהשמחה שהייתה בקופסא בכל ההיכל.
רגעי האושר שהיו בקופסא פיזזו סביב האדם, והזכירו לו איזה מאושרים וטובים היו חייו.
האדם הייה מאושר בזיכרונות החיוביים והודה לאלוהים שגרם לו לאסוף אותם כל חייו.
הגיע רגע פתיחת קופסת הצער. והאדם התכווץ במקומו,
הוא לא רצה שאלוהים יפזר בהיכל את שעות הכאב של חייו,
הוא לא רצה להיזכר בבדידות ובייסורים, במועקה ובכאבים.
"פתח את הקופסא" הורה לו אלוהים.
לאט לאט בפחד פתח האדם את הקופסא והביט לתוכה ומצא שהיא ריקה.
בתחתית הקופסא היה חור גדול.
"אני מצטער " אמר האדם לאלוהים. "כנראה שאני פגמתי בקופסא במהלך השנים .
יש בה חור ודרכו כנראה כל רגעי הצער ברחו להם. אין לי שום רגע עצוב להציג בפניך".
אלוהים חייך אל האדם ואמר : "הקופסא שלך אינה פגומה. ככה נתתי לך אותה."
האדם לא הבין. "קופסא עם חור? למה?"
ואלוהים ענה : "לאדם קשה להתנתק מהרגעים של חייו,
בין אם אלה רגעים של אושר או רגעים של עצב.
מאחר ואני לא רציתי שתאגור את רגעי הצער,
נתתי לך קופסא עם חור שדרכה יכלו רגעי הצער לצאת ולהעלם מחייך.
לא רציתי שתישא את משא הכאב לאורך כל החיים,
מספיק שחווית את הצער פעם אחת, אינך צריך לשוב לחוות אותו ".
"אם כך אז למה בכלל נתת לי את הקופסא?" הקשה האדם.
חייך אלוהים אל האדם ואמר,
" האדם לא יכול להימנע מהזיכרונות", ענה לו אלוהים, "הזיכרון הוא חלק ממהות האדם.
אני רוצה שאדם יזכור כל רגע משמח בחייו, אבל אני לא רוצה שיזכור את הכאב והצער.
קופסת האושר נועדה לאגור וקופסת הצער נועדה לשחרר את הכאב...
שא את רגעיך השמחים לאשר תלך..."
קישור: מצגות
