איך הצלחנו לשרוד?



האם גדלת בסביבות שנות ה- 50, 60 , 70?
איך יתכן שהצלחת לשרוד?

1. למכוניות לא היו חגורות בטיחות ולא משענת תמיכה לראש ולא כריות אוויר.

2. על המושב האחורי השתוללנו וזה לא היה מסוכן.

3. מיטות התינוקות והצעצועים היו צבועים בצבעים שונים או בצבעי לאק המכילים עופרת ורעלים אחרים.

4. לא היו אביזרי בטיחות לילדים על דלתות המכוניות ולא על שקעי החשמל ועוד פחות מכך על תרופות או על חומרי ניקוי למיניהם. ההורים הסתירו הכול וזהו.

5. לא קסדות עבור האופניים.

6. שתו מים מצינור ההשקיה ולא מים מינראליים מבקבוקים סטריליים.

7. היינו בונים "ארגזי החלקה" ומי שהיה בר מזל והתגורר לא רחוק ממדרון יכול היה להגיע למהירויות שוברות שיאים ואפילו להתיישב ב"אמצע הדרך" ולחסוך בלמים. לאחר מספר תאונות הבעיות הקטנות הללו היו נפתרות!

8. מי שהעז לצאת לשחק היה חייב לחזור הביתה לפני רדת החשיכה.
לא היו טלפונים ניידים ואף אחד לא ידע לאן להיגרר איתם.

9. היה לנו בית ספר עד הצהריים והיינו חוזרים הביתה לאכול ברגל.

10. שריטות, שברים בידיים, שיניים שבורות, מרפקים נקועים - אף אחד לא מיהר להתלונן
שיחקנו תמיד בחוץ והיינו פעילים...

11. בלענו דברי מתיקה, לחם עם חמאה, משקאות עתירי סוכר, לא דברו על השמנה.

12.- חילקנו לארבעה לימונדה אחת ושתינו מאותו הבקבוק... אף אחד לא מת...

13. לא - פלייסטיישן, נינטנדו 64, משחקי וידאו, כבלים, די-וי-די, מכשירי קשר במעגל סגור, פלאפונים, מחשבים, צ'אטים באינטרנט, רק חברים...

14. ברגל או על אופניים, הלכנו לחברים, גם אם גרו במרחק של עשרה קילומטרים. היינו נכנסים בלי לנקוש בדלת ושיחקנו יחד במשחקים מאולתרים.

15. שיחקנו כדורגל עם שער אחד בודד, ואם הפסדנו ... לא היה תסכול ולא "סוף העולם"

16. היו בהחלט תלמידים מעט "איטיים" שנשארו כיתה. אף אחד לא הלך לפסיכולוג או לפסיכו פדגוג. לא דיברו על דיסלקציה, על בעיות קשב וריכוז, או על היפראקטיביות,
פשוט מאוד נשארו כיתה ולכל אחד ניתנה ההזדמנות שלו.

17. היו לנו : חופש, חלומות, הצלחות, חובות ולמדנו להסתדר איתם.

כן, כן! בחוץ בעולם האפור הזה, וכל זאת ללא השגחה!
השאלה האמיתית היא, כיצד הצלחנו לשרוד?
ולפני הכול - איך הצלחנו לפתח את האישיות שלנו?

ייתכן שתחשבו שזה היה משעמם, אבל...
אחח... כמה מאושרים היינו...

תרגום מצרפתית: עדינה

 

© 28-03-2024 אתר הברכות הישראלי