פרידה מגננת/סייעת אוהבת ודואגת

שבע וחצי, הגן עוד לא התעורר.
הבובות כבר מחכות לידיים הקטנות
והקוביות כבר רוצות להפוך לארמונות
הטושים לדפים לוחשים
נו כבר, מתי יגיעו הילדים?
מתי יבואו החמודים,
שיביעו בצבע, בעיגול או בפרח קטן,
חלומות שאנחנו כבר שכחנו מזמן?
שקט, האם מישהו כבר כאן?

ופתאום, כבר אין חשש ואין שאלה,
כי הנה היא כאן, מוכנה לפעולה.
בחיוך הרחב ובמאור פנים,
היא אוספת אליה את הילדים המאושרים.
שמה לב לכל פרט בהופעה של הילד:
סנדלים חדשים, כמה נחמד!
או, מה זה הצעצוע שיש לך ביד?
איך השיער מסודר יפה היום
(גם אם לא כל תלתל נמצא במקום)
מה נשמע? הכול בסדר?
יהיה קריר היום, טוב שהבאתם סוודר.


והיא גם יודעת להציב גבולות,
שחייבים לקבל בלי לשאול שאלות:
יש להביא גם פרי בנוסף לכריך
ולאסוף את השיער, כך צריך
ולא לבוא עם כפכפים כי זה מסוכן
ובכלל, חשוב להגיע בזמן אל הגן.

ואני בתור אמא קצת דואגת ותוהה:
מי בשנה הבאה -
יסדר לילדה את הקוקו,
ויקפל לה את המכנס,
ויחתוך את התפוח
שלקופסה בקושי נכנס,
וינגב את הדמעה,
וייתן את החיבוק
בדיוק ברגע שהילד לו זקוק?

אז המון תודה על כל מה שנתת
ובמיוחד על מי ומה שאת.
נאחל לך עוד הרבה שנים של
בריאות אהבה ושמחה,
של צחוק ילדים וזמן עם המשפחה.

באהבה, מכל ההורים והילדים