בלדה לאהבה
הזוכרת את כשאביך תפס אותנו באָסָם ?
...איך מיהרת לומר בקולך העדין:
"חף מפשע הוא העֶלֶם, הַטֵל בי את האָשָׁם",
אביך נרגן, לא שָׁת לבו למזמורי תחנונייך
אז הפליא בי מכותיו, ואת בכאב עצמת עינייך,
אני שפתיי נשכתי עת כיסוני חבּורות
והֵישַׁרתי מבטי אל תוך עיניו הקרות
את בכית, לבי נכמר כשהסבת את מבטך
ליטפתיני בדמעותייך, איך כאבתי לראותך
הזוכרת את כשאביך גירש אותי מעם ביתך ?
והתרה בי חמורות לבל אקרב לִסְנֶה חורך...
אז כשלתי במורד, נושא אלייך מבט אחרון
הפרחת נשיקה באוויר, נִסְתַּרְת בין קפליו של הוילון
ימים רבים לא ראיתיך וכבר הגלידו פצעיי
וחלפו שנים רבות, נשאו עימן את עלומיי
נחבטתי חסר קליפה, כך בגרתי עם הזמן
הפכתי גבר למוד-חיים, לא כאותו נער קטן
אזרתי שוב הכֹּח לאותו משעול מוּכָּר
וקרבתי אל ביתך, משחזר את הֶעָבָר
נקשתי קלות בדלת וקול עמום נשמע מֵעֶבֶר
רק פסיעותיו הקרבות הפרו את דְממת הקֶבֶר,
מיד זיהיתי את אותו טיפוס נרגן
אך הפעם שברירי, עטור קווצת שיער לבן
"מה רצונך?" – נרעד קולו, פניו נותרו חמורות סבר
והתמונה כה עצובה, יצור שדוף, כפוף מול גבר,
"את בִּתְּךָ היפהפיה מבקש אני לראות",
בטרם חתמתי את שפתיי נמלאו עיניו דמעות,
הוא הכניסני אל הבית, התיישב ונאנח
ופתח בסיפורו ושום פרט הוא לא זנח:
"בִּתִּי בִּתִּי יְפַת העין, בִּתִּי בִּתִּי המופלאה
פגשה עלם בנעוריה וליבה אליו יצא,
בתמימות נעורים ובוסר השתעשעו להם השניים
אהבתם, בְּאִיבָּהּ גדעתי, אהבה עד השמיים,
אותו גירשתי מביתי, התריתיו לבל יחזור
נעצב אז לב בתי, כמו ניטל פתאום האור,
בִּתִּי בִּתִּי יְפַת העין, בִּתִּי בִּתִּי המופלאה
דמעות הזילה רבות כמים, עד שנפחה את נשמתה,
ומאז בודד אני, מבכה את הגורל
שארית כוחי, מאור עיניי, עם בִּתִּי נטמן, נפל,
ואתה איש חסון, האם אינך אולי מַכָּר ?!
כמו נדמה כבר ראיתיך, חֵי העולם... ממש מוזר".
השתיקה הפכה רועמת, לא הרביתי במילים...
עזבתי והכאב שבתוכי געש כמו אלפי גלים,
כשפסעתי על השביל, מבט נשאתי אל החלון
וכמו לרגע קל נדמה היה לי –
שהנה את שם מחייכת... בין קפליו של הוילון.
...איך מיהרת לומר בקולך העדין:
"חף מפשע הוא העֶלֶם, הַטֵל בי את האָשָׁם",
אביך נרגן, לא שָׁת לבו למזמורי תחנונייך
אז הפליא בי מכותיו, ואת בכאב עצמת עינייך,
אני שפתיי נשכתי עת כיסוני חבּורות
והֵישַׁרתי מבטי אל תוך עיניו הקרות
את בכית, לבי נכמר כשהסבת את מבטך
ליטפתיני בדמעותייך, איך כאבתי לראותך
הזוכרת את כשאביך גירש אותי מעם ביתך ?
והתרה בי חמורות לבל אקרב לִסְנֶה חורך...
אז כשלתי במורד, נושא אלייך מבט אחרון
הפרחת נשיקה באוויר, נִסְתַּרְת בין קפליו של הוילון
ימים רבים לא ראיתיך וכבר הגלידו פצעיי
וחלפו שנים רבות, נשאו עימן את עלומיי
נחבטתי חסר קליפה, כך בגרתי עם הזמן
הפכתי גבר למוד-חיים, לא כאותו נער קטן
אזרתי שוב הכֹּח לאותו משעול מוּכָּר
וקרבתי אל ביתך, משחזר את הֶעָבָר
נקשתי קלות בדלת וקול עמום נשמע מֵעֶבֶר
רק פסיעותיו הקרבות הפרו את דְממת הקֶבֶר,
מיד זיהיתי את אותו טיפוס נרגן
אך הפעם שברירי, עטור קווצת שיער לבן
"מה רצונך?" – נרעד קולו, פניו נותרו חמורות סבר
והתמונה כה עצובה, יצור שדוף, כפוף מול גבר,
"את בִּתְּךָ היפהפיה מבקש אני לראות",
בטרם חתמתי את שפתיי נמלאו עיניו דמעות,
הוא הכניסני אל הבית, התיישב ונאנח
ופתח בסיפורו ושום פרט הוא לא זנח:
"בִּתִּי בִּתִּי יְפַת העין, בִּתִּי בִּתִּי המופלאה
פגשה עלם בנעוריה וליבה אליו יצא,
בתמימות נעורים ובוסר השתעשעו להם השניים
אהבתם, בְּאִיבָּהּ גדעתי, אהבה עד השמיים,
אותו גירשתי מביתי, התריתיו לבל יחזור
נעצב אז לב בתי, כמו ניטל פתאום האור,
בִּתִּי בִּתִּי יְפַת העין, בִּתִּי בִּתִּי המופלאה
דמעות הזילה רבות כמים, עד שנפחה את נשמתה,
ומאז בודד אני, מבכה את הגורל
שארית כוחי, מאור עיניי, עם בִּתִּי נטמן, נפל,
ואתה איש חסון, האם אינך אולי מַכָּר ?!
כמו נדמה כבר ראיתיך, חֵי העולם... ממש מוזר".
השתיקה הפכה רועמת, לא הרביתי במילים...
עזבתי והכאב שבתוכי געש כמו אלפי גלים,
כשפסעתי על השביל, מבט נשאתי אל החלון
וכמו לרגע קל נדמה היה לי –
שהנה את שם מחייכת... בין קפליו של הוילון.
