מכתב אזהרה לאהובת חיי

יקירתי ,
זה זמן רב שאני רוצה לכתוב לך מכתב, להסביר לך איך אני מרגיש, לתת לך כיווני מחשבה חדשים, להסב את תשומת לבך אליי.
זה שנים שאנחנו עוברים יחד את מסע החיים. בטוב וברע. לאחרונה, כך נדמה לי, משהו חורק בינינו, לפעמים נדמה לי שרק אני משקיע במערכת היחסים הזו. זה מתסכל אותי, זה מחליש אותי, זה גורם לי ממש כאבים פיזיים, אבל את מעלימה עין, דוחה את השיחה הזו שעומדת בינינו, מתחמקת ממני. כל מה שאכתוב פה ניסיתי לומר לך בעבר באין ספור דרכים, אבל כנראה לא הייתי מספיק ברור או שאת לא היית מספיק קשובה.
אז עכשיו קחי לך פסק זמן, קראי את המכתב, וכולי תקווה שאחרי שתקראי אותו תחזרי להיות האהובה המקסימה והטובה שלי.
נשמה שלי, אני אתחיל ואומר שהשנים הראשונות שלנו יחד היו נפלאות. את אהבת אותי, אני אהבתי אותך, את אהבת את עצמך, היינו מאושרים, לא פחות. את יודעת, אושר זו לא מילה גסה.
אח"כ לאט ובהדרגה התחיל השינוי. לא יודע מה קרה שם, מה קדם למה. אני לא יודע אם זה נעלי העקב שאני שונא, או חולצת הבטן שעשתה לי רע. גם כמויות האיפור שמסתיר אותך הן לא לעניין בעיני. אבל אף פעם לא אמרתי לך על זה שום דבר. אני חושב שזה היה בטיול למדבר יהודה, כשממש הרגשתי שיש בינינו משבר אמון. כל השנים שנאנו יחד סיגריות. שנאנו את הריח, שנאנו את הטעם, שנאנו את המחנק. ואז, תוך שאת קצת עושה עיניים למדריך ההוא, חשבת שאת עושה רושם על מישהו והדלקת סיגריה. השתעלתי, כחכחתי בגרוני, כמעט נחנקתי- ואת בשלך. אז שמתי לב שבעצם את לא מקשיבה לי כבר הרבה זמן.
זה המשיך אח"כ באוניברסיטה. את יודעת כמה שאני בעד לימודים, וניסיתי לעזור לך ככל יכולתי. שיננתי איתך את החומר, נשמתי איתך לעומק לפני מבחנים, חשבתי עבורך על רעיונות יצירתיים, אפילו התפשרתי איתך על סנדוויצ'ים במקום אוכל נורמלי. אבל לשבת עד 03.00 בבוקר על המחשב? את יודעת שאני אוהב שאת במיטה בשעות האלו. אח"כ התחלת לעבוד במרץ. מה זה במרץ? בקושי שתינו יחד כוס קפה בבוקר, וכבר את רצה לשנות את העולם.
מה איתנו? מה עם השינוי שאני צריך? במהלך הימים העמוסים שלך, אני כל הזמן איתך. תומך, רץ בשבילך, מעכל עבורך את כל הכעסים, את כל העצב, את כל החרא. ומה אני מקבל בתמורה? לכל היותר כוס קפה ואיזה בורגר מדרגה ג'. בזמנו היינו מאוהבים, פרגנתי לך. נתתי לך להרגיש נפלא. רצינו ילדים, נכנסת להריון. עזרתי לך כמו תמיד, כפי יכולתי אבל אפילו אז, המשכת לאכול בשעות לא שעות, המשכת להתרוצץ לכל מקום, שכחת אותי. התחלתי להראות לך סימנים שקשה לי. את קראת לזה פסיכוסומטי והתעלמת, אבל אני באמת סבלתי. התחילו לי בחילות, פה ושם כאב ראש, כאבי גב הציקו לי מהבוקר ועד הערב, אבל את בשלך, עם נעלי העקב, הריצה למשרד, החיוכים המנומסים.
אחרי הלידה, שגם בה אני חושב שתפקדתי נהדר, התעלמת ממני עוד יותר. התינוקת הייתה מרכז עולמך, את זה אני מבין, אבל אותי שכחת. אין טיולים, אין מנוחה, אין שעות שינה, אין צחוק, אין אוכל מבושל. רק עבודה, עצבים, עומס. ואני רומז לך. בחיי שאני רומז לך, אבל את בשלך. אני אומר לך שאני רוצה לישון - את רוצה טלוויזיה. אני אומר לך שאני רוצה לטייל על חוף הים - את גולשת באינטרנט. אני צריך רופא, את קובעת לי עוד פגישת עבודה. אני רעב למרק, את נותנת לי וופלים. כואב לי הראש- את מתעלמת. מקסימום נותנת אקמול. אפילו לא שואלת אותי למה כואב לי הראש. אני עצבני, חייב לקבל איזה טיפול שיאצו, את לוקחת סיגריה. אני מותש כולי, את שמה נעלי עקב, מורחת חיוך ויוצאת. וכשכבר עשינו משהו למען עצמנו- מנוי לחדר כושר- דרשת ממני ללכת כל יום וקרעת לי את הצורה. אגב, לא אכפת לי להתעמל, אבל את יודעת שאני מעדיף יוגה על הרמת משקולות, אז למה דווקא? ואני אגיד לך עוד משהו, אל תכעסי עליי- אני לא סובל את הבוס שלך. כן, אני יודע שהוא מפרנס אותך ואת צריכה להיות אליו נחמדה, אבל למה הוא צועק כ"כ הרבה? מי בכלל נתן לו את הזכות לגרום לך לכעוס, להתעצב, להיסגר ולבכות? זה לא מגיע לך! ואת יודעת מה? כשאת עצובה או כועסת את מוציאה את זה עליי! וגם לי זה לא מגיע.
אהובה שלי, אני לא יכול להמשיך ככה. לא סתם כואבות לך הכתפיים- אני כבר לא יכול להמשיך לסחוב את כל המשרד הזה על עצמי. לא סתם כואב לך ראש- אני לא מצליח לעכל את כל הקפה הזה שאת נותנת לי. לא סתם התחילו לך כאבי גב- אני מתעוות כולי מהנעליים שלך. ולא סתם התחלתי להפליץ לאחרונה. את מעמיסה עליי אוכל שאני לא יודע לעכל אותו. ואת יודעת מה? את מתפלאת על זה שפתאום, אחרי שנים, התחילו לך כאבי מחזור. זה גם לא סתם, אבל על זה אני באמת לא רוצה לדבר כרגע. גם לא על הפטרייה ההיא.
יקירתי, אני מתחנן בפניך. יש לנו עוד כמה עשרות שנים לחיות יחד. אני רוצה לשמוח, לשמח, לצחוק, לאהוב, להיות בריא, ליהנות מהחיים. לשם כך אני זקוק לך. לשם כך אנחנו חייבים לעשות שינוי. נדמה לך אולי שכבר אבוד, שהזדקנתי, שהק"ג המיותרים לא ירדו, שהברכיים כבר לא יפסיקו לכאוב, שהעייפות תימשך לנצח. זה לא נכון. אם רק תתני לי הזדמנות, עוד אוכיח לך איך אני חוזר להיות צעיר ומאושר. וכשאני אהיה צעיר ומאושר- את תהיי המאושרת באדם. אוהב אותך עד עמקי נשמתי,

איתך תמיד -
הגוף שלך.



רקעים ותמונות בנושא "מעניינים ומצחיקים"


נושאים נפוצים

כל הזכויות שמורות לאתר הברכות הישראלי © brachot.net