השקפתו של קרלין על הגיל

חשבתם פעם שהתקופה היחידה שבה אתם שמחים להתבגר היא הילדות?
כשאנו פחות מבני 10 אנחנו כל כך משתוקקים להתבגר, שאנו לא שוכחים אפילו את השברים:

"בן כמה אתה?"
"בן ארבע וחצי"
אף פעם אינך בן שלושים וארבע וחצי!

אתה בן ארבע וחצי, כמעט בן חמש!

זה המפתח:
מרגע שאתה בגיל ה"עשרה" כבר אי-אפשר לעצור אותך.
אתה קופץ מיד לספר הבא. לפעמים אתה אפילו מדלג.
"בן כמה אתה?"

"בקרוב בן 16"
לא משנה אם אתה בן 13, אתה בקרוב בן 16.
ואז מגיע היום הגדול בחייך: אתה מגיע ל-21!

המילים עצמן נשמעות הישגיות כל כך, כמו בטקס של סיום תחרות
ה ג ע ת ל - 1 2!

כן!

אבל אז אתה עובר ל-30!
אוי! מה קורה? הופ! עברת...

נשמע כמו מישהו שכבר איננו פה.
הוא עבר אל האחרים; כבר לא אחד משלנו.
אתה סתם אחד שכבר לא כיף איתו
אז מה? מה בסך הכל קרה?
משהו התקלקל?
משהו השתנה?

אתה מגיע ל-21 , אתה ממשיך ל-30 , אח"כ במלאת לך 40,
אלוהים!
איפה הבלמים? הזמן בורח!
אתה בקושי זז, וכבר נוגע ב- 50. זה הסוף לחלומות שלך.
רגע! מה בוער כל כך?

אתה מטפס עד 60.
מי היה מאמין שתצליח?

אתה מגיע ל-21 , ממשיך ל-30, מלאו לך 40, נוגע ב-50 ו... מטפס עד 60

אתה לוקח נשימה ארוכה, מתאמץ וסוחב עד 70.
אח"כ זה עניין של יום אחרי יום. אתה תופס יום רביעי, אתה תופס יום שבת

אתה נכנס ל-80 וכל יום הופך לפרויקט שלם.
אתה מושך עד לארוחת הצהרים; אתה מסתובב עד 4:30;
בערב אתה נופל למיטה לישון
וזה עוד לא הסוף.

בגיל 90 אתה חוזר חזרה -
"רק עכשיו הייתי בן 29"

והנה קורה דבר מוזר
מעל ל-100 אתה הופך שוב לילד קטן
"אני בן מאה וחצי!"

הלוואי ותהיו כולכם בני 101 וחצי!

---