אין אף פעם איפה לחנות ליד הבית שלהם.
כשאתה רוצה לבוא אליהם, הם תמיד יגידו לך - "יש מלא חנייה. תגיע".
כשתגיע – תגלה שאין חנייה.
אחרי שעה של חיפושים – תחנה בחניון פרטי בצד השני של העיר תמורת 100 ₪ לשעה ותאלץ ללכת עד אליהם עשרים קילומטר.
כשתגיע אליהם עייף - הם תמיד יגידו לך שלהם לוקח 2 דקות למצוא חנייה. ("איך לא מצאת חניה? אני תמיד מוצא תוך שתי דקות...").
כבר עשרים שנה יש שיפוצים ברחוב שלהם. או באחד הבניינים הסמוכים ואז תמיד יש מכולה שתופסת ארבע חניות.
כשתחנה בכחול - לבן ליד הבית שלהם, תהיה לחוץ כל הערב שיחכה לך דו"ח חנייה כשתחזור לאוטו.
כשתחזור לרכב, תמיד יחכה לך דו"ח מתחת למגב.
אין להם מעלית בבניין והם תמיד יגורו בקומה הרביעית.
הם אף פעם לא מזיזים את הרכב שלהם מהחנייה.
הם תמיד יבקשו ממך לאסוף אותם מהבית ("אני לא רוצה להזיז את האוטו").
הם יבקשו ממך לאסוף להם בדרך גם את הבגדים מהניקוי היבש ("אכפת לך? אני לא כל כך רוצה להזיז את הרכב" "וגם אם לא אכפת לך לקנות חלב ובקבוק שתיה, כי בדיוק נגמר. אבל משהו אורגני").
תמיד יש פקקים בדרך אליהם.
אם לא תתחתן בנמל תל אביב – אין סיכוי שהם יגיעו לחתונה שלך ("מה, אתה לא רוצה להתחתן ב"טראסק"? אז תתחתן ב"נובה" "אני לא מבינה את האנשים האלה שמתחתנים מחוץ לת"א")
הם מתגאים שהכל קרוב אליהם במרחק הליכה אבל לעולם לא יוכיחו את זה. ("עזוב אותך מלטייל בשנקין. יש בית קפה סוף הדרך מתחת לבית שלי").
הכל מתחת לבית שלהם.
מאז שבריכת גורדון סגורה הם מתאמנים כל בוקר בהולמס פלייס עזריאלי.
הם נוסעים כל בוקר על אופניים בפארק הירקון.
הם רצים כל בוקר על חוף הים.
הם בטוחים ש"זמן תל אביב" הוא מינימום ה"וושינגטון פוסט".
הם תמיד שואלים אחד את השני – "אתה בא לעצרת הערב"?
הדירות שלהם כל כך קטנות שאתה יכול לצחצח שיניים, לאכול בורקס ולעשן במרפסת שלהם באותו זמן.
הם תמיד קונים סוכריות גומי בפיצוציות.
הם קונים במחירים מופקעים בפיצוציות.
הם יושבים כל היום בבתי קפה.
אף פעם אין להם אוכל בבית.
הבית שלהם כל כך קטן שאין להם מקום למקרר ("עזוב אותך מחלב. בוא נרד, נשב איפושהו. נשתה קפה כמו בני אדם").
אם היה להם מקרר – הוא היה מפוצץ במגנטים.
המים לא יורדים אצלם בכיור במקלחת.
הם קונים אופניים כי הם חושבים שזה מגניב ("תראה איזה אופניים מגניבות קניתי").
הם מפרקים את הגלגלים של האופניים כדי שלא יגנבו להם אותם ומעלים אותם 4 קומות במדרגות אליהם הביתה.
תמיד יש להם אופניים נקיות וחדשות באמצע הבית ("ממחר אני אתחיל לנסוע לכל מקום על אופניים", "עזוב אותך, הכל פה כל כך קרוב").
רק לעיתים רחוקות הם מחליטים לנסוע צפונה ("שמעתי שפתחו בצהלה בית קפה חדש. מתאים לך שניסע לבדוק? באוטו שלך?").
הם לא מתרגשים מסלברטיס ("נסלי ברדה ואניה בוקשטיין מהקומה למטה שוב ביקשו כוס חלב").
הם בטוחים ש"הזמן הורוד" הוא מינימום ה"ניו יורק טיימס" ("ראית איזו ביקורת מדהימה כתבו אתמול על יס דוקו?").
הגיל הממוצע בבניין שלהם הוא 60.
הגיל הממוצע של הבניין שלהם הוא 100.
מעולם לא שמעו אצלם על אינטרקום.
הם קונים עגלות מהממות לתינוקות המהממים שלהם ומשאירים אותן באוטו המהמם שלהם ("אין מצב שאני מעלה את העגלה במדרגות לקומה רביעית").
בימי שישי בבוקר הם תמיד יושבים לארוחת בוקר עד אחרי הצהריים.
הם מתחתנים רק בינם לבין עצמם כדי שלא יצטרכו לצאת מתל אביב לבקר את המשפחה של בן הזוג.
ההורים שלהם באים לעשות להם בייבי-סיטר רק אם הם גם גרים בתל אביב. הם מגיעים אליהם במונית. ("העדפנו לא להזיז את האוטו").
הם לא סובלים את רון חולדאי אבל מצביעים בעדו.
בחיים הם לא יבואו לבקר אתכם ("הרצליה??! "איך אמרת שמגיעים לשם??!!")
הם תמיד, אבל תמיד, יגידו שלקח להם 20 דקות להגיע בבוקר למשרד בכפר סבא (19 דקות לצאת מהפקקים בתל אביב ועוד דקה מגלילות לכפר סבא...).
הם תמיד גרים ברחוב שכל דרכי הגישה אליו הם באין כניסה, שביל אופניים, נתיב אוטובוסים ושהפנייה מותרת רק בסופי שבוע בין השעות 17:00 - 05:00.
הם תמיד מצהירים שכל החברים שלהם גרים בתל אביב. אז אתה, מי אתה בעצם ?!
הם תמיד יטענו שרואים את השקיעה מהבית שלהם גם אם החלון שלהם פונה למזרח והם גרים בדרך נמיר פינת ארלוזורוב ואין להם חלון בכלל.
הם כולם אניני טעם, הבראסרי הוא ביתם השני, את הקופי בר הם פוקדים בסופי שבוע ואת הרברט סמואל או את הדלאל כשהם רוצים לנשנש. הם גם אף פעם לא צריכים להזמין מקום. כי המארחת עושה איתם יוגה.
כולם ממחזרים ושומרים על איכות הסביבה
הם אף פעם לא נכנעים לטרנדים קולינרים, אבל כל הקיץ האחרון הם פקדו את יוגו או את היוגורט של תמרה.
ואחרי שהם יקראו את המסמך הזה הם יצאו למלחמת חורמה נגד מי שכתב אותו ויקדחו לו שעות בשכל למה הוא טועה...
