מדוע הלכת, אמא?

בשדה, האור בוהק ואני יושבת.
לא חושבת, לא אומרת ולא שואלת.
לא שואלת מדוע? הנץ את טרפיו נועץ,
בציפור מסכנה שגוזליה על עץ.
מדוע הקור מקפיא לבבות?
והחום המתוק גורם לשריפות?

אם כך אמא יקרה, גם לא שואלת מדוע?
מדוע זה קרה?
מדוע העולם כה נורא?
ואלוהים לא עוזר לי להיחלץ מן הצרה?

לקח אותך אמא יקרה כנץ הנועץ את טרפיו בציפור.
כילד קט, במערה שאין בה מסתור.
את בטח רואה אותי מלמעלה,
עזבת אותי והמשכת כבר הלאה.
אני לא כועסת, אך גם לא מבינה.
מעולם לא עשית רע, מעולם לא נטרת טינה.
אני יודעת. החיים לא קלים. ובלית ברירה, ממשיכים.
אך בלעדייך, זה קשה כל כך...

לפני שתלכי ולא תחזרי,
לפני שתיעלמי בנבכי זכרוני,
כל דקה, אשמור לעד.
אנצור בליבי.

תודה אמא,
אני אוהבת אותך.